1. פסק דין זה ניתן באיחור לאחר שהנתבע, באישור בית המשפט, הגיש לבית המשפט העתקים מחשבוניות בגין האירוע נשוא התביעה.
2. זוהי תביעה של בני זוג אשר נישאו במזל טוב בקיץ שעבר. בליל 12.8.07 ערכו בני הזוג את טקס ה"חינה" ב"מסעדת דני" אשר בבעלות הנתבע, מר דן פנקר. תביעה זו נובעת מטענות התובעים נגד הנתבע והשירות אשר קיבלו בליל ה"חינה".
3. טוענים התובעים כי בעת האירוע לא היה אוכל ושתייה בכמות מספקת עבור כל האורחים. התובעים שילמו עבור האירוע סך של 7,500 ש"ח והתכוונו לשלם לו את יתרת החוב, שהיה להערכתם 1,300 ש"ח. הנתבע סירב לקבל את הסכום הזה וטען שמגיע לו סכום יותר גבוה. הנתבע טען כי מגיע לו תשלום עבור 145 מנות בעוד שלפי חישובי התובעים בכל מקרה לא היו במקום יותר מ-120 איש.
- עוד טוענים התובעים כי הנתבע פנה למקום העבודה של התובע, משטרת ישראל, והתלונן על כך שאינו מקבל את המגיע לו. בכך רואים התובעים "הוצאת דיבה". עוד נטען כי אחת מבנות המשפחה נפלה בשל חוסר תאורה ונגרמה עוגמת נפש.
- בדיון שהתקיים סיפר התובע על עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לו במהלך האירוע, לדבריו. לגרסתו, הדבר פגע בכבודו ובהנאתו מאירוע חד פעמי בחייו. הפגיעה בכבוד אינה רק כלפי בני משפחה אלא גם במעמדו בתור איש העובד עם הציבור כשוטר.
6. התובע טוען כי מדובר במקום היכול להכיל לכל היותר 120 איש, ומכיוון שנכחה במקום להקה גדולה שבגינה הוציאו שולחנות מהאולם, לא ייתכן שישבו במקום יותר ממאה איש, שכן לא היו יותר מ-10 שולחנות עם 10 סועדים לשולחן.
7. התובע טוען כי סוכם על 100 מנות ועוד 20 מנות רזרבה. התובע טוען כי שלח את אשתו למחרת על מנת לשלם לנתבע את יתרת החוב - היינו בגין 20 רזרבה "שלא היו". זאת, לשיטת התובע, כדי "להיפטר מהדבר הזה", נוכח דרישת הנתבע, אולם הנתבע סירב לקבל את הסכום של 1,300 ש"ח ודרש סכום של 2,250 ש"ח.
8. לעניין ה"דיבה" טען התובע כי הנתבע פנה למזכירות של מפקד התחנה בטענה שהתובע "ברח" בלי לשלם והדבר פגע בכבודו במקום העבודה.
9. הנתבע מסר גרסה שונה לגבי האירועים. ראשית, לדבריו המבקש הזמין 130 מקומות בתוספת של 20 מקומות רזרבה. ההסכם היה בעל פה. הנתבע טוען כי הסיכום היה שישולמו בהזמנה 500 ש"ח, ביום האירוע עוד 7000 ש"ח (היינו 100 מנות) ולאחר האירוע ישולמו עוד 30 מנות. הנתבע טוען כי החישוב של 130 סועדים לא כלל את אנשי הצילום, המנגנים ומארגני אוהל החינה אשר אכלו עוד כ-10 מנות, שעליהם חשב שלא לחייב.
10. לדבריו מדובר במקום שיכול לאכלס עד 150 סועדים בעת ובעונה אחת. הנתבע טוען כי סיכם עם התובע שיהיו באירוע 12 שולחנות עליהם יערכו 11 מקומות, בסך הכל 132 מקומות, ועוד מקומות בצד לרזרבה. עוד טען הנתבע בדיון כי, מדובר במקום שהוא צמוד למסעדה שלו, בה אוכלים בין 400 ל- 600 סועדים מידי ערב. לדבריו לא ייתכן שייגמר לו האוכל באמצע האירוע, שהרי המסעדה מוכנה תמיד לקבל סועדים נוספים.
11. הנתבע העריך כי אם מישהו לא אכל מנה - הרי זה משום שהוא ניגש ללבוש את בגדי החינה או עשה דבר אחר בעת הגשת המנה. הנתבע הוסיף וציין כי השתייה סופקה בבקבוקים גדולים. אם מישהו ביקש קולה בבקבוק קטן ייתכן שהוא סורב, כי זה לא נכלל בעסקה. כמו כן, ציין כי היה מי שביקש יין ירדן אדום דווקא, כאשר סופק כבר יין מסוים לאירוע.
12. הנתבע טען בכתב ההגנה כי מעולם לא התלונן במשטרה על התובע, שהרי התובע הוא איש משטרה, ו"איש משטרה יכול לעשות ככל העולה על רוחו". עם זאת, בבית המשפט ציין כי אכן פנה למפקד התחנה על מנת שיסייע לו וזאת דווקא כדי להימנע מהגעה לבית המשפט.
13. הנתבע טוען כי לא שמע על האירוע של פציעת קרובת המשפחה עד יום המחרת. לדבריו מסר לתובעים את פרטי הביטוח על מנת שיוכלו להגיש תביעה מתאימה בגין הנזק.
14. הנתבע לא הגיש תביעה שכנגד, אף על פי שלטענתו לא קיבל את כל המגיע לו.
15. בדיון התברר שיש מחלוקת אם הנתבע נתן חשבוניות בגין התשלומים שקיבל. הנתבע טען בדיון שאלה קיימים, ונמצאים במס הכנסה לביקורת ספרים. אלה הוגשו לאחר הדיון על ידי הנתבע, ומתברר כי בטענה זו של התובע נגד הנתבע אין ממש.
16. התובע הגיש שתי ראיות להוכחת טענתו, האחת "רשימת אורחים" והשנייה סרט DVDשל האירוע עצמו.
דיון: